החלטה בתיק בש"א 4883/07

1.         לפני בקשה מתוקנת למתן צו מניעה זמני, לפיה עותר המבקש, כונס נכסים של "קניון אביה" בבאר-שבע, לאסור על המשיבות מס' 1 ו - 2 למכור מוצרים כל שהם במושכר המוחזק על ידם בקניון אביה בבאר שבע וזאת עד לפינוי המושכר והשבת החזקה בו למבקש. כמו כן, מבוקש ליתן צו האוסר על המשיבות מס' 1 ו - 2 ו/או מי מהן להוציא את מרכולתן ולהציגה מחוץ לתחומי החנויות המוחזקות על ידן.

            תחילתם של ההליכים בבקשה שהוגשה כנגד המשיבה מס' 1, ובעקבות הדיון שהתקיים ביום 19.11.07, במסגרתו הוברר כי המשיבה מס' 1 העבירה את החזקה בחנות למשיבה מס' 2, הוגשה בקשה מתוקנת.

2.         במסגרת הדיון שהתקיים ביום 05.12.07, הגיעו ב"כ בעלי הדין להסדר דיוני לפיו, ינתן צו מניעה האוסר על המשיבות מס' 1 ו - 2 או מי מהן למכור נעליים במושכר, במישרין או בעקיפין, לא באמצעות זכיינים או באמצעות סוכנות כלשהי, וכן נאסר על המשיבות מס' 1 ו - 2 להעביר המושכר ו/או השימוש בו לצדדי ג'.

כן הוסכם כי בעלי הדין ינהלו מו"מ להביא לסיומו של הסכסוך בהסדר, ובמידה והמו"מ - לא יעלה יפה, אזי יגישו בעלי הדין סיכומים בכתב - ואכן הוגשו סיכומי ב"כ בעלי הדין, כל אחד לשיטתו הוא.

3.         המבקש, מונה לשמש כונס נכסים של הנכס הידוע כ"קניון אביה" בבאר-שבע החל מחודש יולי 2003. בינואר 2004 השכיר המבקש את המושכר הידוע כיחידות 21-22 בקניון לחברת "מגנום רשת האופנה שלי בע"מ". בעקבות הפרת החוזה על ידי "מגנום", בין היתר, בשל אי תשלום דמי שכירות, הגיש המבקש תביעת פינוי נגדה, בעקבותיה הגיעו להסדר לפיה "מגנום" מעבירה את עסקיה לצד ג', הוא מר שי גו'רג' באמצעות המשיבה מס' 1. בין הצדדים, לרבות הכונס, נחתם הסכם לחילופי מחזיקים במושכר, ובמעמד זה, קיבלה על עצמה המשיבה מס' 1 את כל חיוביה של "מגנום" על פי החוזה.

            בהתאם לסעיף 12 לנספח החוזה, נקבע כי מטרת השכירות הינה "הלבשה לכל המשפחה", והובהר כי המשיבה מס' 1 לא תהיה רשאית למכור הנעלה, תכשיטים ו/או מוצרים אחרים שאינם פרטי לבוש מכל מין וסוג שהוא, למעט נעלי בית "חיות".

            יובהר כי האיסור למכירת נעליים, נבע בשל כך שהמשיבה מס' 3 המחזיקה בשתי חנויות לממכר נעליים בקניון, נקשרה בהסכם בלעדיות עם המבקש בנוגע לממכר נעלים בתחומי "קניון אביה". המבקש כאמור, נתן הבטחתו למשיבה מס' 3, כי לא תיפתח בקניון חנות נוספת לממכר נעליים. ואולם - המשיבה מס' 3 פנתה אל המבקש בבקשה לגרום להפסקת מכירת נעליים על ידי המשיבה מס' 1 לאלתר, לאחר שהמשיבה מס' 1 גורמת למשיבה מס' 3 נזקים וירידה משמעותית בפדיון, תוך כדי תחרות בלתי הוגנת.

4.         במסגרת הדיונים שהתקיימו בבקשה, העיד מנהלה של המשיבה מס' 1, כי המשיבה מס' 1 אינה מחזיקה עוד במושכר, וכי העבירה את כל זכויותיה במושכר למשיבה מס' 2, והיא היחידה שמפעילה את החנות שכן המשיבה מס' 1 נסגרה, ולדבריו:-

            "... סגרנו את החברה של המבקשת (הכוונה למשיבה מס' 1 - ע.ר.) ופתחנו חברה אחרת ס.מ.ג.מ. אני לא הבעלים של החברה החדשה. החברה הוקמה לפני חודש-חודש וחצי.

            אם אתה מציג בפני דו"ח מרשם החברות, לפיה החברה נרשמה ביוני 2007, אני אומר שנכון. החברה היא הזכיין....

            .... לשאלתך האם ביקשנו את הסכמת הכונס לחילופי המחזיקים, אני אומר שלא..."(ראה עמ' 32 לפרוטוקול, בבש"א 4766/07 ).

התנגדותה הנחרצת של המשיבה מס' 1 למתן הצו המבוקש כנגדה - אינה ברורה, שכן אם המשיבה מס' 1 אינה נמצאת עוד במושכר וכי המשיבה מס' 2 מנהלת עסקיה במושכר - על מה סומכת המשיבה מס' 1 התנגדותה לצו ?

5.         מקור הסמכות למתן צו מניעה הוא בסעיף 75 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, המסמיך את בית המשפט לתת פסק דין הצהרתי, צו עשה, צו לא-תעשה, צו ביצוע בעין וכל סעד אחר, ככל שיראה לנכון בנסיבות שלפניו, כאשר הכללים למתן הסעד, הם פרי מלאכתה של הפסיקה.

על המבקש סעד זמני, שמקורו בדיני היושר, לעמוד גם בדרישת תקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד - 1984 (להלן: "התקנות"), היינו שעילת התביעה תתקיים "על בסיס ראיות מהימנות לכאורה".

ארבעת התנאים המרכזיים למתן הסעד, הם אלו המפורטים להלן:-

א.         מתן ה צוהוא כה הכרחי עד כדי להצדיק את התערבותו של בית המשפט בשלב מוקדם, לפני בירור התביעה העיקרית, ומצדיק את שינוי המצב הקיים.

ב.         התובע (המבקש) הוכיח לכאורה את קיום זכותו, אשר למענה דורש הוא מתן סעד - והגנה עד לתום הדיונים.

ג.          מאזן הנוחיות - אי נוחות שתיגרם למבקש אם לא יינתן הצו, לעומת אי הנוחות שתיגרם לנתבע אם יינתן; וכן האם נזקו של המבקש ניתן להטבה על ידי פיצוי כספי.

ד.         בקשתו של המבקש למתן הצו אינה נגועה בפגמים שביושר, כגון: העדר נקיון כפיים, העלמת עובדות, שיהוי וכיו"ב.